דמוקרטיה על פי
תהום

”

שמי חיים פדידה, יליד 1954 מהרי האטלס שבמרוקו, שם גדלתי על משנה סדורה של ציות לסמכות – להורים, למורים, לרבנים, למשטרה ולשלטון – ושל קבלת תכתיבי החשיבה שלהם.

עליתי ארצה כילד, ועד מהרה נפקחו עיניי.

גיליתי את חופש המחשבה ואיתו פרדיגמות אחרות ורעיונות חדשים. שאפתי אוויר של חירות.

גיליתי את החשיבה הביקורתית, אשר החליפה את החשיבה הכפויה שמסקנותיה נקבעו מראש בידי אחרים, וכן את דפוס החשיבה שבו הולעטתי מינקות בבית הספר החסידי שבקזבלנקה.

בישראל נחשפתי למשטר אחר; נינוח, לא סמכותי, לא כופה. לא עוד מורה עריץ המצליף בזרד. לא עוד משמעת נוקשה וקשוחה. עולם חדש, ארץ אחרת.

במובנים רבים עברתי מקצה לקצה: מכפר הולדתי הנחשל, שבו לא היו חשמל ומים זורמים, לארץ של סמרטפונים. מבורות ומאמונות טפלות לחשיבה זהירה, ביקורתית, ולקדמת הטכנולוגיה. מאורח חיים דתי המוכתב בידי אחרים לעולם נפלא של חירות המחשבה.

כך הכרתי גם את רעיון הדמוקרטיה, שלמן הרגע הראשון נראה לי נפלא: לא נשתעבד עוד לשר, למלך, לקיסר, לרב או לנביא. זה לא עניין של מה בכך עבור מי שצמח בעולם המלא בכל אלה.

ברבות השנים עקבתי, כמו אחרים, אחר הפוליטיקה הישראלית וסביבתה: מפלגות, חברי כנסת, ממשלות, סדרי משטר וממשל.

עד מהרה החלו התופעות המקוממות להופיע, ואחריהן עוד ועוד, כמעיין המתגבר, והן רבות ומגוונות ומרוחות בכל יום על גיליונות העיתונים.

ראיתי אגואיזם, שיקולים זרים, שחיתות, בורות, הקדמת המאוחר ודחיית הדחוף ותופעות תמוהות אחרות, לא מסתברות. החלטות רבות נבעו מהאינטרסים של המנהיגים, לא של הציבור. איך ייתכן כדבר הזה?

אנו חיים בדמוקרטיה אכולת סתירות, חסרת היגיון, כושלת ומקרטעת.

האם זו מהות הדמוקרטיה? הזהו טבעה הבלתי נמנע?

ככל שהתבגרתי והוספתי ידע, כך העמיקה הבנתי: מה שראינו הוא סימפטומים בלבד. המחלה - סמויה.

מדובר בליקוי מבני; המבנה של מדינות "דמוקרטיות" לקוי מיסודו, השיטה רעועה והטלאים רבים.

להפתעתי מצאתי שבתוך הכאוס הזה טמון פתרון קטן ופשוט ובה בעת מהפכני, שהשפעתו עמוקה ועצומה ושדי בו כדי לשנות את התמונה.

כך צמחה דמוקרטיית הריבון – דמוקרטיה ייחודית שאין דומה לה.

זו שיטה שמטפלת ישירות בבעיות ההווה, ויותר מכך: מוטבעת בה יכולת מובנית לפתור גם בעיות עתידיות, שטרם התעוררו.

השיטה מונחת לפנינו, זמינה לדיון הציבור ומיום ליום נעשית רלוונטית יותר, עד שתגיע שעת הכושר ליישמה – לא רק כאן בישראל, אלא בכל מקום; בכל מושבות המין האנושי.

דמוקרטיית הריבון אינה עוד הצעה לשיפוץ קוסמטי בשיטה קיימת – היא פריצת דרך אמיתית, שיטה שמבינה את גבולות החקיקה הסטטית ואת מגבלות האדם היחיד.

במקום לנסות לנחש מראש את כל המצבים האפשריים, היא נשענת על עקרונות לוגיים ועל חוכמת גוף נבחר פעיל שעוקב בערנות אחר המציאות המשתנה. בכך היא מעניקה לציבור לא רק את זכות הבחירה, אלא גם את יכולת הפיקוח, התיקון וההתחדשות המתמדת של השלטון בשמו.

אלא שדמוקרטיית הריבון נדרשת לא רק כדי לתקן את חוליי ההווה, אלא גם כדי לעמוד מול בעיה קשה הרבה יותר: העולם עומד בפני תהפוכות רבות – בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, תודעה מלאכותית, קרטלים ותאגידי ענק שיכניעו כל ממשלה. מול כל אלה, אנו חייבים להציב עוצמה ציבורית של ממש ומנהיגות קשוחה.

ייתכן שעל הפרק עומדת חרותנו, אנו וצאצאינו. ואולי זו ההזדמנות האחרונה. כי כן, האם יש מפלט מדיקטטורה הנתמכת בכל אלה?

דמוקרטיית הריבון היא לא רק התקווה הגדולה של זמננו – היא צו השעה, וכשישאלו אותנו מה הורשנו לילדינו נשיב: "עולם של בני חורין".